הנה כמה פרטים, לאו דווקא מעניינים...
נתחיל מ " האני מאמין " שלי, לפיו אין כנראה מקריות בעולם.
גדלתי בבית חילוני, בית מטייל, עם המון אהבה לנופי הארץ ובעיקר לאהבת אדם.
עם אבא בעל ידע נרחב ביהדות ומסורת,הכותב למגירה כתראפיה,
אחות אחת " תולעת ספרים ", אחות אחרת עם רגישות של סיסמוגרף, ואמא שחושבת שהצליח לה עם הבנות שלה.
נו, אז איך אפשר לזלזל בכאלו נכסים ? כנראה שלקחתי קצת מכל אחד,והמכלול הוא מי שהנני היום.
כבר בגיל הטיפש עשרה לקיתי בחיידק הכתיבה, בניגוד ליכולות אחרות ועל חשבונן.
המורה ללשון תמיד החמיאה, ציוניי בחיבור היו מרשימים,כולל הערות נלוות ( החייכנים של היום ), את יומן החיים ניהלתי בקפידה כפייתית, ולא... לא כתבתי שירים ודקלומים.
זה היה הצד החלש דווקא, כמו גם העיסוק במלאכת יד, ועל קריירה של ציירת לא העזתי אפילו לחלום.
בחוג לתיאטרון בתיכון חיברתי לבד את הטקסט שלי בהצגת הגמר, וברחבי הארץ פזורות חברות משכבר, שעדיין שומרות את הברכות שכתבתי להן לימי ההולדת.
קחו את כל האינפורמציה הזו, גייסו אותי בדמיונכם לצה"ל, וגם אתם לא תנחשו שנפלתי ל..חיל הקשר.
מסלול הקצונה בחיל עוד חיזק בי את ההרגשה, שאני ממש לא נולדתי לשידורי רדיו וטיפול באנטנות ארוכות טווח, ומסלול הבריחה מכל הטכנולוגיה הזו התבטא בכתיבה של חוברת הדרכה לחיילי החייל ועריכתה.
כשהגיע זמן האקדמיה בחרתי באוניברסיטת בר אילן, ובארון הספרים מונח כלאחר כבוד התואר הראשון במדעי המדינה ולימודי ארץ ישראל.
בהמשך – לימודי הוראה לתיכון.
בימי האוניברסיטה העליזים - נישאתי.
במשך שמונה השנים שלאחר סיום הלימודים עסקתי בהוראת היסטוריה וחינוך כיתה בחטיבת ביניים.
מודה שנהניתי, אך כשעייפתי לא חששתי לסגור פרק ולהמשיך הלאה.
בינתיים עבדתי על שני פרויקטים חשובים. הוותיק מביניהם כבר חייל, והצעיר – תיכוניסט.
שניהם מוכשרים, מקסימים, נותנים לי המון אנרגיות חיוביות, ואני בתמורה גאה בהם.
כשפרשתי מהוראה ניסיתי את כוחי וכישוריי בכל תחום שלא ממש התאים לי : פיקוח חינוכי, שיווק, הפקות, גיוס ספונסרים, עד שהגיעה שיחת הטלפון הגואלת שעשתה אצלי את התפנית.
על הקו היה עוד חבר שביקש שאעשה לו טובה ואכתוב לו נאום / ברכה לאירוע משפחתי.
בתום השיחה אמר לי בעלי את המשפט שנכנס אצלי לאוסף הציטטות, מייד אחרי הציטטה של ארכימדס שקרא : מצאתי, מצאתי ! כשגילה את חוק המשקל הסגולי בעודו באמבטיה :
" אולי תעשי טובה לחשבון הבנק ולא רק לחברים ותכתבי נאומים בתשלום ?!"
לקחנו את העניין ברצינות. מאז חלפו 7 שנים, 82 חודשים וכ- 2500 ימים (נכון לשנת 2007), בהם אני כותבת וכותבת ומתפללת שלא ייגמר לעולם.
אם קראתם עד הסוף, כל הכבוד.
אתם אחד מהשניים – או סקרנים במידה מוגזמת, או שנעמה לכם הקריאה.
כך או כך, יש לכם המון כבוד למילה הכתובה.
יפה ! |