ביוגרפיה



הנה כמה פרטים, לאו דווקא מעניינים... 


גדלתי בבית חילוני, בית מטייל, עם המון אהבה לנופי הארץ ובעיקר לאהבת אדם.
עם אבא בעל ידע נרחב ביהדות ומסורת הכותב למגירה כתראפיה,
אחות אחת "תולעת ספרים", אחות אחרת עם רגישות של סיסמוגרף ואמא שחושבת שהצליח לה עם הבנות שלה. 
כנראה שלקחתי קצת מכל אחד, והמכלול הוא מי שאני היום.
זה-מה-יש.

כבר בגיל העשרה לקיתי בחיידק הכתיבה, בניגוד ליכולות אחרות ועל חשבונן.

המורה ללשון תמיד החמיאה, ציוניי בחיבור היו לא רעים בכלל,
את יומן החיים ניהלתי בקפידה כפייתית, ולא...לא כתבתי שירים ודקלומים למגירה. 

בתיכון בחוג לתיאטרון חיברתי לבד את הטקסט שלי בהצגת הגמר, וברחבי הארץ פזורות חברות משכבר, שעדיין שומרות את הברכות שכתבתי להן לימי ההולדת.
קחו את כל האינפורמציה הזו, גייסו אותי בדמיונכם לצה"ל, וגם אתם לא תנחשו שנפלתי ל...חיל הקשר.

מסלול הקצונה בחיל עוד חיזק בי את ההרגשה, שאני ממש לא נולדתי לשידורי רדיו וטיפול באנטנות ארוכות טווח, ומסלול הבריחה מכל הטכנולוגיה הזו התבטא בכתיבה של חוברת הדרכה לחיילי החייל, ועריכתה.

כשהגיע זמן האקדמיה בחרתי באוניברסיטת בר אילן, תואר ראשון במדעי המדינה ולימודי ארץ ישראל.
בהמשך– לימודי הוראה לתיכון.

בין חקר מטבעות עתיקים לתרגול משבר הטילים בקובה- נישאתי. 
ומה הלאה? הוראת היסטוריה וחינוך כיתה בחטיבת ביניים.
מודה שנהניתי, אך כשעייפתי לא חששתי לסגור פרק ולהמשיך הלאה.

בינתיים עבדתי על שני פרויקטים חשובים. כיום, שניהם כבר בשנות העשרים.
שניהם מוכשרים, מקסימים, נותנים לי המון אנרגיות חיוביות, ואני בתמורה גאה בהם.

כשפרשתי מהוראה ניסיתי את כוחי וכישוריי בכל תחום שלא ממש התאים לי: פיקוח חינוכי, שיווק, הפקות, גיוס ספונסרים, עד שהגיעה שיחת הטלפון הגואלת שעשתה אצלי את התפנית.
על הקו היה עוד חבר שביקש שאעשה לו טובה ואכתוב לו ברכה לאירוע משפחתי.
בתום השיחה חשב האיש החכם שלי בקול:
"אולי תעשי טובה לחשבון הבנק ולא רק לחברים ותכתבי נאומים בתשלום?!"
לקחנו את העניין ברצינות. מאז חלפו 16 שנים, בהן אני כותבת וכותבת ומתפללת שלא ייגמר לעולם.

אם קראתם עד הסוף, כל הכבוד.
אתם אחד מהשניים– או סקרנים במידה מוגזמת, או שנעמה לכם הקריאה.
כך או כך, יש לכם המון כבוד למילה הכתובה.


יפה !