הכל מתחיל בשיחת טלפון. על הקו לקוח המעוניין בכתיבת נאום או ברכה לאירוע.
מבררת באיזה אירוע מדובר, ומסכמת עם הפונה החדש או זה משכבר, שבתום השיחה אשלח אליו טופס מנחה, שיסייע לו להעלות על הכתב תחושות, זיכרונות, אנקדוטות מעניינות, ובכלל, כל העולה על דעתו בהקשר לאירוע, אם מדובר ביום הולדת, חתונה, פרישה ברית/ה או חלילה הספד (אמנם רוב הפניות הן בעניין אירועים פרטיים, אך ישנן גם פניות לכתיבת טקסטים לאירועים ציבוריים או עסקיים, כגון אירועים של חברות, רשויות מקומיות ועוד).
בהמשך השיחה - מסבירה את ההבדל בין מקאמה (פרוזה מחורזת), לדקלום (לא יודעת לכתוב כזה – זו יכולת שהיתה לי בכיתה א' ונעלמה...), לבין פרוזה – שזה בעצם כמו להגיש סיפור, אך יש לתבל ברוב טעם.
מציעה את האפשרות לצרף ציטטות ( מאת אנשי שם ידועים או מהמקורות ), ומסבירה שתוצאה מרגשת עד דמעות, מצחיקה עד דמעות, קלילה, או בעלת עומק –
תלויה רבות בחומר הגלם שמגיע אלי ממזמין הברכה.
בעצם, לכאורה, הנוסחה די פשוטה : הלקוח מספק את ה"מה " ואני את ה"איך ".
מלאכת הבנייה נעשית כמו הרכבת פאזל. עיון בחומר, סינון, סימון משפטים עיקריים, מובילים, סידור כרונולוגי, בניית פתיחה, סיום ולאט לאט הנאום קורם עור וגידים.
בסופו של התהליך מתקבלת ברכה התפורה ומותאמת לרוח ההזמנה והאירוע.
איך יודעים ?
עם סיום הכתיבה וההגהות, אני מאפשרת למברך להיות קהל (בשיחה טלפונית), ומשמיעה באוזניו את הברכה.
תוך כדי שמיעה נפתחים שערי הדמיון ונימי הרגש מתרחבים.
התחושות האמיתיות המציפות את המאזין לא משקרות, ומאפשרות לו הזדהות מלאה עם הברכה שהיא לגמרי שלו.
זה השלב בו אני זוכה למחיאות הכפיים / דמעות בעיניים / מחמאה או שתיים / ואחר כך חוזרת אל מאחורי הקלעים, משחררת את הטקסט אל כתובתו החדשה ומפנה את הבמה לכוכב האמיתי באירוע הפרטי ההוא. ללקוח שלי.
לי לא נותנים קרדיט בפומבי וגם זה חלק מסוד הקסם, אבל מה לעשות... זמרת כבר לא אהיה.
נ.ב בעיסוק מסוג זה, לא די ביכולת כתיבה, סגנוּן וניסוח. רצוי להיוולד או לאמץ גם תכונות כמו : רגישות, אהבה, וסבלנות אין קץ ...
אז- שנתרגש בשמחות
|